הסיפור שאני מספר כאן הוא אישי. סיפור שאירע לי בזמן ההתנתקות. זהו המקרה שהעיד על כך שיש תקווה. זהו המקרה שהמחיש לי איך בעת זמנים קשים מנשוא, יודעים הקצוות להיפגש נגד הקיצוניות, נגד ההסלמה ובעיקר נגד מלחמת אחים. זה נשמע דרמתי, כי זה באמת כך. ברשומה הזאת אני לא מתלוצץ גם לא במעט.
בזמן ההתנתקות מילאתי תפקיד כקצין מודיעין בפיקוד מרכז. האירוע כשלעצמו היה קשה מנשוא. עימי בקבוצה היו שני חובשי כיפה סרוגה , בני ישיבות. אני אז, לא חבשתי כיפה, אבל הייתי שומר מסורת חזק. הנחת תפילין יום יום, בית כנסת שישי שבת, ברכת המזון וכמובן חגים. הסיטואציה לא הייתה קלה בכלל. לצד הנאמנות לתפקיד, מקצועי ככל שתהיה, יש לך את הדעות שלך והדברים להם היית מייחל.
באותה תקופה אשתי ואני היינו בתהליך של מיחזור משכנתא. מבלי להיכנס לפרטים מדובר בהגעה לבנק לא מעט פעמים, המון ניירת וכל דבר אחר שכולנו היינו מתים שיהיה פשוט יותר. אשתי אמרה לי, שעלי להגיע לבנק לחתום על מסמך נוסף. סיימתי משמרת בת שלושה ימים וטרם הגיעי הבייתה עברתי דרך הבנק. לקחתי מספר והתיישבתי.
תיאור תמונה: שמונה וחצי בבוקר, סניף בנק קטן, שומר בדלת הכניסה בשנות השלושים המוקדמות, תור לפקידים ובו עומדים אנשים מגילאים שונים. אחד מהם הוא קצין לובש מדי ב' שבניגוד לאחרים נראה כאילו היום שלו התחיל שלשום, זה אני. בעודי יושב, נשען עם המרפק על הברך מופיע לנגד עיני צמיד כתום ומונף לעברי מאוד קרוב לפני, כמעיין תנועת התגרות ולבטח בקשה למשיכת תשומת ליבי. הרמתי את מבטי ומעלי עמד אדם בשנות החמישים לחייו, מניע את ידו בחוזקה לנגד עיני ומנופף בצמיד הכתום שלפרק ידו. אני עדיין מתבונן באדם שזוקף קומתו כמתנשא וגאה ולא מאחרות להגיע המילים במבטא בריטי כבד- "אתה…לא שונה מנאצים. תתבייש לך. אתה מעז להיות פה ולעשות כל זה…" – "עוכר ישראל", "בוגד", "אנטישמי" ועוד מילים מקסימות הותחו בפני. בכלל היה שם מגוון רחב של משפטים שלא ברור לי, בהסתמך על המבטא הכבד של האיש, מאין הוא שואב את הזכות לדבר אלי ככה.
זה פחות כאב מאשר מהשתיקה הרועמת של שומר הבנק, שאיפשר לו לנהוג בי כך וכאילו רק חיכה שאני אגיב על מנת שיוכל להשתיק אותי. זה פחות כאב מאשר השתיקה הרועמת של שאר האנשים שעמדו שם בתור ובחרו להפנות עורף, הלכה למעשה לא כביטוי. זה פחות כאב מהעובדה שמנהל הסניף ושאר צוות העובדים ואני מזכיר …סניף קטן…ממש קטן, בחרו לא לעשות כלום. הסצינה הזאת לא הייתה שקטה. האיש היה נחוש ועיקש, חדור פטריוטיות כאילו ואבא שלו נלחם את מלחמות ישראל והילדים שלו עושים צבא. הם בכלל לא לומדים באוקספורד או אונברסיטה אחרת, זו השערה, על פי המבטא הכבד, הוא נחת עם המטוס אולי לפני שבוע בהגזמה !
אותנו תדרכו לא להגיב ולא להיכנס לעימותים. הכותרת בעיתונים די ברורה בסיטואציה כזאת. הורדתי מבטי מטה והמשכתי לספוג את גיבוב המילים של האיש הלא נחמד. דמות נוספת מגיחה מהפינה, בא לא הבחנתי קודם (סניף בצורת האות ר') נעמדת לנגד האיש הלא נחמד והינה אני חושב שזהו זה הסוף כי מדובר באדם חרדי מהשורה הראשונה, שלבטח יצטרף לחגיגה. הוא נעמד לצידי הבריטי ומתחיל בעצמו-
"מי אתה שתדבר אליו ככה. הוא שומר עלי , הוא אחי !! הוא מוכן לתת את החיים. ואתה מלבין פני חבריך ברבים . יודע אתה מה עונשו של מלבין פני חברו ברבים. באיזו זכות אתה מדבר לקצין בצבא ככה. צא החוצה אם סיימת פה". זה עיקר הדברים שהאדם החרדי התיח בפני העולה הבריטי. אני לא יודע אם אני מצליח להעביר לכם את ההרגשה…המבוכה שסררה בפניהם של כל החילוניים שהיו שם בתור, הצוות והשומר המאוד קיצוני בפתח הסניף. הבחור החרדי התיישב לידי ושאל אותי אם אני בסדר. עניתי שכן וכולי המום מעצם האירוע. אני יודע בדיוק מה הוא חושב והיכן מונחים ערכי היסוד שלו ובכל זאת הוא עשה את המעשה שהייתי מצפה מכל אחד אחר לעשות רק לא מימנו. מהיכן הכוחות ?!?!
בני אדם חשובים יותר מעקרונות או ההיפך ? כנראה שכל מקרה לגופו. התחושה, ללבוש מדים ולא להיות מוערך בשל כך הייתה קשה. איש לא רצה למלא את התפקידים האלה גם לא מי שהיה בשמאל לדעתי. הכאב היה גדול מידי. יש מי שיגיד הדמקורטיה נצחה כאן. לי זה כבר לא משנה. אני ראיתי את התקשורת חוגגת וכקמ"ן האמינו לי, מאז ההתנתקות , אני לא פותח עיתון ולא מקשיב לפרשנויות. עדכון חדשות ברדיו ותו לא. הדברים שלהם חסרי ערך עובדתי אמיתי. לי זה כבר לא משנה, כי אני גיליתי שבמבחן המעשה , יעמוד לנו רק המוסר הפנימי שלנו ואיתו נוכל לבנות ולהיבנות מחדש. כשאדם חרדי מגן על חייל צה"ל בתוך המדינה וחייל צה"ל מגן על אדם חרדי בגבול המדינה בסיטואציות הכי לא צפויות, זה התפר הכי חזק שיש בין הפלגים והקצוות בעם המאוד מיוחד שלנו לטוב ולרע. זהו העוצם, החוסן והתגלמות היותנו יהודים, ישראלים ומעל הכל … בני אדם.
כן ירבו כמותו.
שלכם , גבריאל לב-הר.
